<h1>מרדכי סימן תרע"ב</h1>
<h2>דף טז.</h2>
לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא, פסק בה"ג דבעינן פת ותבשיל. וכן פסק ר"ת. ור' יעקב ב"ר שמשון מפלייזא, וריב"א ור' יצחק ב"ר יהודה. ופי' דהא דאמר אביי (מכילתין שם), לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא, ה"מ לבשל אבל לאפות בעי פת. וכן נמי הא דפסק רבא בסוף שמעתין (יז ב) הלכה כתנא דידן ואליבא דב"ה דאמרי תבשיל אחד, התם נמי מיירי שאינו צריך לאפיית פת. ועוד דרבא לא אתא אלא לאפוקי מדחנניה דאמר (שם) לב"ש אין טומנין את החמין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מעי"ט, קמ"ל דלא בעינן חמין, אבל בהא קי"ל כוותיה דאין אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על המבושל. והעם נהגו לומר לאפויי, לבשולי, לאטמוני, ולאדלוקי שרגא. וכן משמע לקמן בפירקין, ג' דברים מחמיר ר"ג (כא ב). מי שלא הניח עירובי תבשילין, אופין לו פת אחת, ומחמין לו קיתון אחד, ומדליקין לו את הנר. וי"א אף צולין לו דג קטן (כב א), משמע שעירוב מתיר הדלקת הנר. אמנם בירושלמי אינו מזכיר רק לאפויי ולבשולי. וה"ג בירושלמי, עירובי תבשילין כך הם, נוטל פת כביצה ותבשיל כזית ואומר בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב, ומתנה ואומר בדין יהא שרי לן לבשולי ולאפויי מי"ט לחבירו ומי"ט לשבת, ולמי שסומכין על עירוב זה, עד מוצאי י"ט האחרון, ובלבד שיהא עירובו שמור עד מוצאי י"ט האחרון, אכלו או שאבד צריך לערב בי"ט האחרון, עכ"ל הירושלמי. והשתא שמעינן מן הירושלמי, די"ט דסוכות העירוב שהניח בעי"ט ראשון מועיל גם לימים טובים אחרונים, ובלבד שיאמר בפירוש עד מוצאי י"ט האחרון. והא דקאמר בירושלמי, פת כביצה, בהא פליג אתלמודא דידן דמשמע שיעור כזית, ולא מפליג בין פת לתבשיל. והא דקאמר בירושלמי, מי"ט לחבירו, פי' רבינו אבי העזרי, כגון, אם חל י"ט ע"ש ושבת, אז צ"ל מי"ט לחבירו, דהיינו נמי מי"ט לשבת.
